בחירה או בכי רע

כשהייתי בת 20 טסתי עם חברה לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. ישנו בעיירה ששמה ארקיפה בפרו. עיירה יפהפיה, ניראת קצת אירופאית, אבל מתברר שהיא קצת מסוכנת. בשעה 21:00 בערב בעודנו חוזרות מארוחת ערב, ובפתח המלון שלנו (לאחר שצילצלנו בפעמון הכניסה לחצר הפנימית שלו) תקפו אותנו שלושה גברים. אחד קפץ עליי מאחור וחנק, ואחד עשה כך לחברה שלי. השתוללתי ובעטתי והגבר השלישי ניגש וניסה להחזיק את רגליי.

אנשים מספרים על רגעים כאלו שפתאום תמונות ממהלך החיים מופיעות בשניות. כך גם היה לי. ראיתי ,תמונות מחיי עוברות מול עיניי. התחושה של חנק היא נוראית, כל פעם שניסיתי לקחת אויר היד החונקת עצרה אותו. בשלב מסוים הרגשתי שאני עולה למעלה ורואה את עצמי מלמעלה. רואה איך שלושת הגברים עכשיו תופסים אותי ומפילים אותי לרצפה, מורידים לי את המכנס וקורעים ממני את חגורת המסמכים שלי. ואז הם ברחו. אחרי שברחו הרמתי את עצמי מהמדרכה בקושי נושמת. ראיתי את חברה שלי שוכבת בלי לנוע. ואחרי שניה של הלם ראיתי שהיא מזיזה את הרגל, רצתי אליה ותפסתי אותה בשתי ידיי והעמדתי אותה. בסוף תפסו אותם. החזירו לי את הדברים. גם בתחנת המשטרה היו לנו עניינים... אבל זה לפעם אחרת.

זהו אירוע מכונן בחיי. עברנו תקופה קשה אחר כך בטיול, ובכלל היו הרבה דברים שכל אחת מאיתנו היתה צריך להתמודד איתם. אבל המשכנו לטייל ולא ויתרנו. לכל אורך התקופה הזו קיננה בראשי השאלה מדוע חנקו אותי? מדוע חדרו למרחב שלי ופגעו בגוף שלי? הרי אם חסר להם כסף הם תמיד יכולים לכייס, לגנוב תיק, לפרוץ לבתים... כבר אז חשבתי על נושא הבחירה. עדיין בתוך זה הם יכלו לבחור אחרת. יכלו לאיים בלי לפגוע. וגם הבחירה שלי להלחם- גרמה לי להיות ללא אוויר יותר זמן, והבחירה של החברה שלי לקפוא/להתעלף היתה תגובה שהיתה נכונה לה. גם הבחירות שלנו השפיעו על הדבר עצמו, והיו מי שאמרו לי שעצם ההתנגדות שלי שמרה עלינו מפני אסון גרוע יותר. לא יודעת אם זה נכון- אבל באותו רגע הרגשתי שזו בחירה השרדותית fight, flight or freeze.

שנים הסתובבתי עם המחשבות וההתלבטויות הללו על אלימות, רוע ובחירה. לא סתם רגע מכונן זה הוביל אותי ללימודי MA בקרימינולוגיה. עבודת התיזה שלי עסקה בהורים הממיתים את ילדיהם. נושא שאז כמעט ולא עסקו בו. דווקא הקיצוניות של המעשים והעובדה שזה לא מסתדר עם ה"טבע" שלנו ריתקו אותי. החלטתי לחקור את הנושא. השוותי בין אבות לאימהות, סקרתי מקרים, בדקתי תפישות כלפיהם. מעל לשנה ישבתי בספריות מבוקר עד ערב קוראת את הזוועות מעיתונים ומחקרים ורושמת לעצמי רשימות. אחר כך עבדתי קצת באקדמיה, אבל הרגשתי שאני מספסת משהו ומאד רציתי לעבוד בשטח.

רצית לעשות טוב, יותר נכון רציתי לצמצם רע. עבדתי עם נפגעי נפש, הלכתי ללמוד טיפול באמנות. עבדתי בהוסטל של גברים אלימים ועשיתי קבוצות טיפוליות בבתי כלא. שנים אני עובדת בפרוייקטים ברמלה עם ילדים ממשפחות במצוקה. רציתי למגר את האלימות. זה היה "תפקידי" בעולם.

ועדיין שואלת: האם יש לנו בחירה?

אני מניחה שבחלק מהתחומים בחיים יש לנו בחירה ובחלק לא, או לפחות אין אנו רואים שיש בחירה שם. אני זוכרת שכשעבדתי בכלא ושמעתי את הסיפורים של האנשים, מאיפה כל אחד הגיע- בתים מפורקים, חשיפה לסמים מגיל מאד צעיר, חוסר תמיכה וכו' ראיתי את היאוש והתהום בעיניים של אנשים אלו. ומתוך מקום כזה התחושה היא שאין בחירה.

מקרה מעניין ששמעתי עליו בהוסטל שעבדתי בו. שם עבדנו עם הגברים האלימים לזהות בגוף מתי עולה הזעם ועוד רגע "יראו שחור בעיניים". היה מקרה של אדם שעסק במוסיקה שיום אחד חזר הביתה ותקף את אישתו עד רמה שפירק את כל מה שעמד בדרכו ואת כל הבית, והדבר היחיד שנשאר ללא פגע היה הגיטרה שלו. האם זאת לא בחירה? בכל הטירוף, הזעם והאלימות הזאת הוא ידע בדיוק במה הוא פוגע ובמה לא. הגיטרה היתה מספיק חשובה לו כך שבחר לשמור עליה.

שמעתי מישהו אומר שמדד האושר הוא רמת החירות לבחור - ככל שרמת החירות לבחור גבוהה יותר כך אנחנו יותר מאושרים. בהחלט נקודה מעניינת למחשבה שמתחברת לי לתחושות היאוש הקשות ולתחושות החוסר בחירה שנתקלתי אצל מטופליי.

הבנתי עם השנים שאם נאפשר למטופלים להרחיב את הפרספקטיבה הצרה בסיפור שלהם, כך שיוכלו לראות עוד זוויות, אולי יהיה שם פתח לבחירה, ולבחור אחרת.

ככל שנגדיל את אפשרויות הבחירה לסובבים שלנו כך לדעתי העולם שלנו יהיה טוב יותר. והיום אני מרגישה שזה התפקיד שלי בעולם.

אל יאוש! לפעמים התחושה שמשהו "סוגר" עלינו, שאין ברירה הוא רק תחושה שניתן להזיז ולשנות להתבוננות רחבה יותר, מזוית אחרת, ולפעמים שם מונח הפיתרון, החירות, האושר...