קולה של אימא
הם פנו אליי לאחר שהיו אובדי עצות. יצא להם להפגש עם שלל "מומחי על" לדבריהם. הם קיבלו כל כך הרבה יעוצים כדי לעזור לבן שלהם שחווה קושי גדול וההתנהגות היתה ניכרת בגן. קבענו לעשות פגישה ראשונה עם ההורים ואחר כך אתחיל להיפגש עם הילד. ההדרכה ההורית תתלווה לתהליך.
כשאני נפגשת עם הורים במפגש הראשון אני שואלת הרבה שאלות כדי לקבל תמונה ברורה יותר. המפגש הראשון היה רק עם האם בשל אילוצים. כמעט על כל שאלה, האם הסבירה דברים שעשו בבית עם הילד- "כי הגננת אמרה", "כי כך המליצו לי..." ומיד הוסיפה "אבל אני חושבת שזה היה טעות..." "לא היינו צריכים לעשות ככה" וכו'.
ישבה מולי אימא עייפה. אימא שרוצה לברוח לדבריה. אימא כל כך מבולבלת מכל מה שאמרו לה "מומחים" כולל גננות ומי לא. היא הקשיבה לכל כך הרבה דיעות ועיצות ונוצר אצלה בילבול רב כל כך. לא פלא שהילד בעצמו מבולבל וחווה את כל המתח שנוצר סביב ענייניו.
הראתי לאימא איך כל החלטה ביחס לילד נתקבלה מתוך הקשבה לאחר. ולא רק זה, אלא שתוך כדי התהליך היא משתיקה את הקול שלה, שלפעמים מתריע שהדבר אינו מתאים או נכון עבור בנה.
החוויה העיקרית של האימא אחרי כל הייעוצים הללו היא שהיא לא יכולה בעצמה, שהיא זקוקה לאחר כדי לקבל החלטות. תחושת כישלון ואי היכולת (incompetent) באימהות שלה.
בדקות האחרונות של המפגש עצרתי את שטף השאלות והסתכלתי לה בעיניים. ציינתי בפניה שמבחינתי המטרה העיקרית שלנו בהדרכה ההורית היא לא להדריך אותה לגבי הילד, מה לעשות, איך לעשות וכו'. המטרה העיקרית שאני שמה בפניי במפגשים שלנו היא לתת לה מקום. מקום אמיתי להביע את עצמה- את תחושותיה, כישלונותיה, ולהקשיב... הרבה להקשיב. מתוך ההקשבה שלה ברור לי שמשהו בהמשך יתחזק. יתחזק וירגע.
ואז אין לי ספק שגם אצל הילד זה יקרה. סופסוף ראיתי את האם מתיישבת נינוחה בכיסא, ונושמת.
לפעמים הטיפול הכי טוב בילד הוא טיפול באימא שלו.
