תשחררי

השבוע הייתי בפעילות יום המשפחה בגן של הבן שלי. משחקים, ריקודים ופעילות משותפת ילד- הורה. האווירה היתה נחמדה, שיחקנו בבלון ורקדנו. ילד אחד מהגן לא רצה להשתתף. עשה פרצוף וזז הצידה. אימא שלו שעמדה לידי החלה לנסות לשכנע אותו שישתתף, ומשכנוע קל זה הפך תחילה לתחינה ואחר כך לאיומים. "אם אתה לא משתתף אז אני אלך הביתה".. וככל שהיא ממשיכה הילד ננעל בעמדתו יותר ויותר.

אני מבינה את האימא הזאת, זה ממש מתסכל. המחשבה הזאת שרק הילד שלי לא משתף פעולה, יש בזה אכזבה ולעתים כעס ואף בושה. מחשבות כמו: מה שאר ההורים יחשבו עליי? איזו מן אימא אני? או, למה הילד שלי ככה? מה עשיתי לא טוב? ועוד הלקאות עצמיות שרק מוסיפות לתחושת הלחץ והביקורת סביב האירוע.

היא הסתכלה אליי, ובעודי משתדלת לא להתערב לא יכולתי שלא לחייך ולהגיד לה "תשחררי". היא חייכה בחזרה אבל לצערי היא לא הצליחה.

הילדים שלנו אינם אותו הדבר. כמו שאנחנו המבוגרים שונים ומשונים. המחשבה שכל הילדים צריכים "להתיישר" לאותה פעילות היא לא מציאותית ויוצרת הרבה סטרס אצל ההורה והילד. יש ילדים שמאד אוהבים להופיע ולשיר ויש ילדים שהם קצת יותר ביישנים. יש כאלה שבכלל לא מעניין אותם. צריך לראות מה נכון עבור אותו הילד. אבל ההתבוננות על מה חסר- אף פעם לא תורמת (מחשבות כמו: למה אתה לא שר כמו כולם?), גם אם זה נשאר במחשבות עדיין זה מביא לביקורתיות. כשאמרתי לאימא "תשחררי" לא רק התכוונתי תשחררי את הילד מהדיבורים והלחץ, אלא מה שבאמת התכוונתי זה תשחררי את עצמך. תשחררי את המחשבות- איך הילד אמור להיות ואיזו אימא אני אמורה להיות... הפער בין הרצוי למה שיש הוא מקור הסבל.

ברגע שנבין שבדרך כלל הקשיים של הילדים שלנו "יושבים" על הקשיים שלנו- באיך שאנחנו רואים אותם, באיך שאנחנו חושבים שדברים צריכים להיות, נוכל יותר לשחרר. ילד לא אמור לתקן את מה שהוא ובכלל בכלל לא את מה שאנחנו היינו או לא היינו. הרי בדרך כלל הקשיים הרגשיים שיש לילדים "יושבים" על חלקים לא פתורים שלנו עם עצמנו, שכשאנחנו היינו ילדים. פצעים שעוד נשארו בנפשנו ישפיעו על האופן שבו נראה את ילדנו, ומה נדרוש ממנו, ומה יעציב אותנו במפגש עם הקיים.

היה לי מקרה שילד הופנה אלי לטיפול ואחת הסיבות היו שהוא לא משתתף בפעילויות בגן. האימא היתה ממש נרגשת מהדבר. דווקא שכשהתחלתי לעבוד איתה על השחרור וההשלמה, על היכולת לרפא את הילדה שהיא היתה, והיכולת לשחרר... הפלא ופלא הילד החל להשתתף. נכון שהוא לא היה "כוכב" האירוע, אבל האימא היתה פנויה לראות את ההשתתפות והמאמץ שהוא עשה גם בקצת. וככל שהיא ראתה את זה וחיזקה אותו על כך, לילד נהיה יותר ויותר אומץ ורצון להגדיל את ההשתתפות שלו. היום הוא משתתף רגיל בכל האירועים בגן. הוא לא נדבק אליה והיא מצידה לא כועסת או לוחצת ואף מתפנה להינות מהפעילות.

זה לא תמיד קל לשחרר אבל זו בהחלט בחירה משתלמת...